מנין ידע בצלאל שצריך להקדים משכן לכלים

מנין ידע בצלאל שצריך להקדים משכן לכלים

הדו שיח בין מרע"ה לבצלאל                        

"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה" (לח,כב).

וזו לשון רש"י "אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני.

כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן. אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בצל אל היית, כי בודאי כך צוה לי הקב"ה,

וכן עשה, המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים".

בחילופי הדברים בין משה לבצלאל ישנן שלוש אמירות:

א. בצלאל למרע"ה: "אמר לו בצלאל מנהג העולם…".

ב. "אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה".

ג. מרע"ה לבצלאל: "אמר משה בצל אל היית כי בודאי כך צוה לי הקב"ה…".

צריך להבין מי אמר למי את האמירה השניה. האם משה אמרה לבצלאל או בצלאל למשה?

הדו שיח לפי הגמרא בברכות

מקורו של רש"י הוא הגמרא במסכת ברכות (נה.) וזו לשונה "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת". יסוד הדברים מופיע אמנם במדרשים נוספים, אך ישנו ביטוי המופיע הן בדברי הגמרא והן בדברי רש"י, שלא מופיע בשאר המדרשים - "מנהג העולם".

ההבדלים בין שני הנוסחים

כאשר משווים בין דברי הגמרא לדברי רש"י, מצד אחד מוצאים דמיון רב, אך מצד שני מוצאים מספר הבדלים:

א. בגמרא - בצלאל שואל את מרע"ה "שמא כך אמר לך הקב"ה…", ואילו בדברי ברש"י שאלה זו לא מופיעה.

ב. מצד שני, בדברי רש"י מופיעה האמירה השניה שלא כתובה בגמרא.

ג. בגמרא כתובה המילה "שמא" פעמיים: בצלאל שואל "שמא כך אמר לך הקב"ה", וכן מרע"ה שואל את בצלאל "שמא בצל אל היית", ואילו רש"י משמיט מילה זו בשתי השאלות גם יחד.

ד. הגמרא מדברת על חכמתו של בצלאל, ואילו רש"י כתב "כוונה דעתו". האם יש משמעות להבדל זה ? ואם כן, מהו?

אפשר להכריע מסברא כנגד הצו האלקי?!

ישנן מספר שאלות נוספות שצריך להבין:

שאלה ראשונה[על דברי רש"י] - כיצד יתכן שבצלאל עבר על האיסור להורות הלכה בפני רבו ולא נענש, ואדרבא שבחו אותו על כך?!

שאלה שניה[בעיקר על הגמרא] - שאלת בצלאל תמוהה היא. האם משום שסברתו היתה שונה מדברי מרע"ה הוא שואל את משה שמא הקב"ה אמר לו ההפך?! ומדוע לא שאל גם על שאר המצוות שנראות לו לא מובנות, כגון כלאים?

אם כוונת רש"י, שאת האמירה השניה "כך שמעתי מפי הקב"ה" אמר משה לבצלאל, מדוע לא כתוב בה "אמר לו משה" וממנה היינו למדים על האמירה השלישית. לפי הבנה זו, מסתבר שכוונת מרע"ה במילים אלו היא להודות לבצלאל שאכן שמע מפיו של הקב"ה כדבריו, ואם כן קשה, שכל משפט זה מיותר, ודי היה באמירה השלישית הכוללת אותו. אם כוונת רש"י, שבמילים אלו הודה מרע"ה לבצלאל, הרי שהיו צריכות להיות כתובות מילים המגלות על כך, כגון: אכן, באמת או מילים אחרות. ואם כוונתו שמרע"ה הצדיק את דברי עצמו ומיד אחר כך חזר בו, בנוסף לכך שדבר זה תמוה, הוא גם אינו עולה בקנה אחד עם משמעות הלשון, כיון שאין שום רמז לכך במילים עצמם.

שתי הנוסחאות אחת הן

נלע"ד בעזה"י שדבריו של רש"י ודברי הגמרא אחד הם. רש"י בפירושו לתורה מבאר את דברי הגמרא וכותב אותם בניסוח שונה במקצת על מנת שלא נטעה בהבנתם. על פי זה יובנו כל השאלות וההבדלים שהזכרנו.

באמת בצלאל אמר למרע"ה שני דברים. בתחילה אמר לו שאין זה מנהג העולם לבנות כלים ואחר כך לבנות בית [בספרי האחרונים יש הסברים עמוקים לשאלה זו], ואחר כך הוסיף ואמר למרע"ה, שכך הוא [בצלאל] שמע מפי הקב"ה ברוח הקודש, קודם לעשות משכן ואחר כך לעשות כלים.

אלא שבצלאל לא יכל להגיד זאת במפורש, כיוון שאסור להורות הלכה בפני רבו וק"ו בפני מרע"ה, ולכן בצלאל הציג זאת בצורת שאלה: אולי הקב"ה אמר לך אחרת, וצריך לעשות קודם משכן ואחר כך כלים? הדברים המסתתרים מאחורי שאלה "תמימה" זו הם, כמובן, הדברים ששמע בצלאל מפי הקב"ה ברוח הקודש שהיתה עליו, שיש להקדים את עשית המשכן לעשית הארון.

ואכן, מרע"ה הבין את הרמז, שכך בצלאל שמע מפי הקב"ה, מכיוון שאחרת בצלאל לא היה שואל אלא היה מקבל בהכנעה גמורה את דברי מרע"ה אליו. לכן החזיר משה לבצלאל תשובה בצורת שאלה "שמא בצל אל היית", כלומר האם היית בצלו של הקב"ה ושמעת זאת ממנו, וגם כאן התשובה ברורה, שאכן בצלאל שמע זאת מהקב"ה, אבל מרע"ה ענה לבצלאל באותה צורה שהוא רמז לו, כאומר לו "הבנתי את רמיזתך". עיין מה שכתבנו על כך במאמר "בצלאל וסדר הפרשה" בפרשת תרומה.

רש"י משנה על מנת שלא נטעה בהבנת הגמרא

כל הדברים הללו הם פירוש לדברי הגמרא המצוטטים לעיל, ופירוש זה נלמד מכך שרש"י השמיט את מילת השאלה "שמא" גם מדברי בצלאל וגם מדברי מרע"ה, על מנת שלא נטעה ונחשוב שבצלאל שאל כך בתמימות את מרע"ה ולא היה בדבריו רמז למרע"ה על כך ששמע ברוח הקודש. כלומר, המילים בדברי רש"י "כך שמעתי מפי הקב"ה" מקבילות לדברי הגמרא "שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים", ובשניהם המשמעות היא, שבצלאל אומר למרע"ה ששמע מפי הקב"ה ברוח הקודש שעשית המשכן קודמת לעשית כלי הקודש.

לפי דברינו, הנוסח של חילופי הדברים בין בצלאל למשה המופיע בדברי רש"י לא מתאר בצורה מדויקת את המילים שאמרו משה ובצלאל זה לזה, אלא מתאר את משמעותן של המילים. את הנוסח המדויק של המילים, שהיו בלשון עדינה וברמיזה, כתבה הגמרא במסכת ברכות.

תרוץ השאלות לפי הסברנו

על פי הסברנו מתורצות כל השאלות שהצגנו בתחילת דברינו. בצלאל לא עבר על האיסור להורות הלכה בפני רבו, כיוון שהציג את דבריו בצורת שאלה. כמו כן, הוא לא "סתם" שאל את מרע"ה אולי הקב"ה אמר לו ההפך, אלא הוא שאל זאת מתוך ידיעה שכך היו הדברים על פי רוח קודשו. כמו כן, מובנת ההקבלה בין דברי רש"י לדברי הגמרא בברכות.

מנין לנו שלבצלאל היתה רוח נבואה? הרי זה פסוק מפורש "וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (לה,לא), וכתב תרגום אונקלוס "ואשלם עמה רוח נבואה מן קדם ה'…". קל וחומר שהיתה לבצלאל רוח הקודש.

על פי פרוש זה נבין מדוע רש"י כתב "כוונה דעתו" ולא כתב חכמה כלשון הגמרא. זאת כיוון שבדבריו אלו בא רש"י לפרש את דברי הגמרא ולענות על השאלה, מנין ידע בצלאל שהקב"ה צוה להקדים את עשית המשכן לעשית הכלים? והתשובה היא: ברוח הקודש. וזו משמעות דברי רש"י "כוונה דעתו". פרוש המילה "דעת" בפרשת הקמת המשכן היא כדברי רש"י "ובדעת – רוח הקודש" (לא,ג).

אמנם הגמרא כתבה "חכמה" ולא "דעת", והסיבה היא, שבצלאל ידע שצריך להקדים את עשית המשכן לעשית הכלים הן על פי חכמתו בענינים אלה והן על פי רוח הקודש.

"בצל אל" ורוח הקודש

מרע"ה אמר לבצלאל "בצל אל היית". מה פרוש ביטוי זה? ביטוי זה מופיע גם בענין המנורה, וזו לשון המדרש "בצלאל - בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה" (במדבר רבה פרשה טו ד"ה י ר' לוי). מסתבר מאד שביטוי זה דומה לביטוי רוח הקודש. יש שני דברים הנקראים בפי חכמינו רוח הקודש:

א. - "שיושפע לו שפע ממנו יתברך שמו... ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, יוקבע בו ידיעת ענין מה, בברור, בבלתי ספק, ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא רוח הקודש... אמנם בכולן תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בברור" (דרך ה' לרמח"ל עמ' 103).

ב. - "שיושפע בלב האדם שפע, שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה, לפעמים על דרך הרחבה – רוח הקודש, בדברי חכמינו זכרונם לברכה, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקודש, באמת, הוא שיהיה ניכר ונרגש בברור לבעליו, וכמו שזכרנו" (שם, עמ' 104). כלומר, ההבדל המרכזי בין שני הדברים הוא: האם בעל רוח הקודש מודע ומרגיש שהוא קיבל שפע וידיעות מהקב"ה או שלא.

הבנה אחרת לחלק מפרשני רש"י

לאחר העיון בפרשני רש"י מצאתי, שאכן יש פרשנים שהסבירו את אמירה זו כאמירת משה ולא כפי שהסברתי לעיל. וכפי דעתם סובר הרב נבנצל שליט"א. לפי הסברנו, בענין זה זכה בצלאל לרוח הקודש במובן הראשון, שנודע לו מפי הקב"ה שצריך להקדים את עשית המשכן לעשית הכלים. לפי הפרשנים הנ"ל, בצלאל ידע שצריך להקדים את עשית המשכן לכלים או על פי חכמתו בלבד או על פי רוח הקודש במובן השני.

וזו לשון המהר"ל בהסבירו ענין זה "…ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם, אבל משה דהיה ממונה על הלמוד בלבד והיה יודע ציור המשכן וזהו הלמוד איך יצוה התחיל בכלים תחלה, אבל ענין העשיה מה יקדים במעשה נשכח הימנו עד כי בצלאל המיוחד לעשיה הזכיר אותו. על זה אמר לו משה שמא בצל אל היית כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה ובצלאל לעשיה. כלל הדבר - למשה בא הידיעה בענין התלמוד לפי שהוא מיוחד אל הלימוד, ויש להתחיל בלימוד בדברים שהם עיקרים, ולבצלאל המיוחד על המעשה בא אליו איך יעשם ולכך היה יודע בצלאל עשייתם".

המהר"ל משתמש בביטוי "בא אליו הידיעה" גם כלפי מרע"ה וגם כלפי בצלאל, וכמו שאצל מרע"ה פרוש הביטוי הוא שבאה אליו הידיעה בנבואה מאת ה' כך גם לגבי בצלאל פרוש הביטוי הוא שהידיעה באה לבצלאל מאת ה' ברוח הקודש. וזו אכן משמעות מילים אלו - ידיעה שבאה מחוץ לאדם, ולא מחכמתו, שהרי כתוב "בא אליו". אמנם מדברי המהר"ל אין הכרעה מי אמר למי "כך שמעתי מפי הקב"ה".

עולה גם מדברי המהר"ל "נשכח הימנו", שאין כוונת חז"ל שמרע"ה טעה ח"ו בהבנת נבואתו, אלא שאחד מפרטי העשיה נשכח ממנו. עיין מה שכתבנו על כך בפרשת תרומה במאמר "בצלאל וסדר הפרשה".